חיי כאמן רב תחומי - למדתי להציג ולא לפחד מכישלון 

מטרתי הינה להציג בשנת 2021 אחת משתי התערוכות  של עבודותי האחרונות. תערוכה על אחד הנושאים הבאים –

-        או תערוכה על נחמה ריבלין ז"ל שתוצג בבית הנשיא או  במוזיאון בהר הרצל בו נקברה, במלאת שנתיים למותה ביוני 2021. החלום לא התגשם ביום השנה הראשון למותה, ואני מסופק אם אצליח. אבל להאמין מותר.

-        או תערוכה מסדרת עבודות המחאה החדשות שלי : אלימות נגד נשים – ME TOO.

אתחיל בהסבר קצר על שתי סדרות העבודות, ולמה עשיתי אותן.

סדרת "נחמה ריבלין ז"ל "                                                       

אישית, מותה של נחמה ריבלין ז"ל  ציער אותי מאד,  מאד אהבתי את הזוגיות היפה שהפגינו. במדינתנו קיימים מעט אנשים כמוה, אישה שהקפידה להתרחק מעין התקשורת והציבור, ידעה לשמור על מידתיות מחוץ לכותלי בית הנשיא, ולא שכחה לרגע שהיא אשתו של הנשיא.

במהלך כהונתה פעלה למען נשים שהותקפו מינית וילדים פגועים. לדוגמה בנובמבר 2014 היא אירחה במשכן הנשיא כ-200 פעילי אקי"ם במטרה לקדם את התמיכה בילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית. לי עצמי יש ילד במוסד, עם מוגבלות שכלית התפתחותית חמורה, והתנדבתי  במשך 20 שנים בארגון אקי"ם כיו"ר ועד הורי המעון שבו שוהה בני.

בחודש מרץ 2016 נפגשה ריבלין עם 16 נשים שהותקפו מינית ושהסכימו לחשוף את סיפורן בפומבי בבית הנשיא. אחת מסדרות עבודותי עוסקת בנושא חשוב זה, ואני מחפש גלריה להצגת העבודות בתערוכה.

סדרת העבודות "אלימות נגד נשים"

זוהי סידרת העבודות השלישית שלי העוסקת בנושא המחאה.

לאות הזדהות בנושא אלימות נגד נשים, התחלתי עבודות שלי על תמונות  הנרצחות והנאנסות בישראל ובארה"ב, ועל מראות מתוך ההפגנה הגדולה נגד אלימות נגד נשים.

בעבודות שלי על תמונות הנרצחות בשנת 2018 בישראל, הפנים מטושטשות בכוונה כי מחקו לנרצחות את האישיות.

מעשיית הסדרה ולימוד הנושא קבלתי מספר תובנות:

-        האלימות כלפי נשים אינה רק נושא לאומי, אלא נושא אוניברסלי.

-         האלימות כלפי נשים הורסת ומשמידה את אנושיותו של האדם.

-        אין תחליף לדמיון האדם, ולכושר הנבואי שלו, במיוחד באמנות.

חיי כאמן רב תחומי

אתחיל עם מספר מילים אישיות, אני בפנסיה כבר חמש עשרה שנה, אולי טיפה יותר. הייתי מהנדס ראשי וסמנכ"ל טכנולוגיה בחברת היי-טק גדולה בתחום התקשורת. התחלף המנכ"ל ופוטרתי בגיל חמישים וחמש. לאחר שהתאוששתי מההלם, החלטתי "מהיום אני אעשה רק מה שאני אוהב - ציור, עד היום עשיתי מה שהורי כוונו אותי לעשות - הייטק". התחלתי קריירה

 של אמן רב תחומי: גם צייר דיגיטלי - אוטודידקט, גם סופר על אמנות, גם מרצה מבוקש, גם כתב מאמרים וכתבות על אמנות, וגם יזם.                                             

כצייר דיגיטלי הצגתי אחת עשרה תערוכות יחיד בגלריות בארץ: ביפו, קיסריה, ירושלים וכפר סבא, ובגלריות בחו"ל: באוסטריה ובשוויץ.  תערוכתי האחרונה "הרצל מצייר את הרצל", הוצגה בישראל שלוש פעמים, בנוסף נשלחה תערוכה זאת לתצוגות בווינה, ובג'נבה בחסות ובמימון משרד החוץ.

כסופר על אמנות כתבתי את הספרים - "אמנות דיגיטלית בעולם ובישראל - 1945 - 2010",  ואת "ציורים שמחשבים אוהבים".                             כמרצה הרציתי מאות הרצאות על בנימין זאב הרצל, על אמנות ותערוכות לארגוני אמנים, ועל נסיעותי לחו"ל למועדוני מתנדבים.                        ככותב מאמרים וכתבות באתר "מאמרים", כתבתי 130  מאמרים, שנצפו למעלה משמונים אלף  צפיות.                                                                      כיזם הקמתי בשנת 2009 את קבוצת "עשרה אמנים דיגיטליים", ובשנת 2018 את קבוצת  "להתפרסם כאמנים ביחד".                                                                                        

 בהתחלה כשהתחלתי לצייר, כמו כל פנסיונר אחר, הייתי באופוריה והתלהבות. כל עבודה  חדשה שהתחלתי הרעפתי עליה אהבה, והשקעתי בה את הנשמה,

עם הזמן ולאחר המון עבודות, התחלתי להישחק.

פעם חשבתי שאני חייב לשבת כל יום ארבע-חמש שעות ביום או בלילה ולעבוד.

ואם אין עבודה, אז לעשות משהו אחר שקשור באמנות. שעות העבודה האלו השקיטו את המצפון שלי, וגם הוכיחו שיש לי משמעת ברזל ומוסר עבודה.

היום אני מבין שגם בשעתיים-שלוש שעות של עבודה ביום אני מספיק פלאים.

איך זה קורה? לא ברור לי. עובדה.

שמתי לב שככל שאני נהנה ושמח יותר ביומיום שלי (גם אם זה אומר ללכת לקניון לשתות קפה או לצאת לסידורים מהנים), והדברים קורים ממקום מאוד קליל ושמח. הכובד והלחץ שליוו את הציור שלי נעלמו ואינם.

השינוי המשמעותי שקרה לי הוא בהבנה, שציור מאפשר לי ביטוי של יצירה.

אני אדם יוצר שאוהב לתת ביטוי חיצוני לתחושות ולרגשות שלי.

ואני אוהב להביא את זה גם כשאני מצייר.

לכן התחלתי לצייר עבודות שיוצרים אצלי תחושת התלהבות ואהבה.

ואז, הו אז קורה הקסם.

כשאני יושב לצייר, אני משמיע מוסיקה נעימה ופשוט צולל לעולם של יצירה מתוך אהבה.

התוצאה מהממת בעיני, הציורים האחרונים שיצרתי מלאים בקול האישי שלי, ובעיקר באהבה.

אני חושב שכולם פשוט מרגישים את הנשמה שלי, את האכפתיות ואת הרצון הכנה שלי להצליח בכל מה שאני עושה.

התובנה הכי גדולה שלמדתי מכך, היא להביא את המהות שלי לעבודה שלי וכך להנות כל היום ולא רק בשעות הפנאי.

ציור הוא רק כלי להביא את עצמי, את היצירה, את האהבה שלי לאנשים, את האהבה ללמד ולצפות בהצלחה.

וכך עבודה הופכת לכלי של אהבה, שמתוך השמחה והתשוקה, מייצר שפע.

כששמע אחד מחברי שהפכתי מסמנכ"ל בחברת הייטק לאמן,   הוא הזהיר אותי: "ללא לימודים בבי"ס גבוה לאמנות כמו בצלאל או המדרשה, או להיות תלמיד אצל מורה שהינו אמן מפורסם, כמו רפי לביא או קדישמן שידחוף אותך, אי אפשר להצליח, אתה אוטודידקט - אף אחד לא יעריך את עבודתך". תשובתי הייתה "כמו שלמדתי בהייטק, אם לא יתנו לי להיכנס דרך הדלת, אכנס דרך החלון".

למדתי לא לפחד מכישלון

"אם ברצונכם להגביר את שיעור ההצלחה, הכפילו את שיעור הכישלון" דברי תומס ווטסון. אנחנו שומעים על אנשים מצליחים מאוד, אנחנו שומעים בדרך כלל על הישגיהם העצומים, ולא על הטעויות הרבות שעשו, וגם לא על הכישלונות שנחלו בדרך להצלחה. למעשה, מרבית האנשים המצליחים בהיסטוריה הם גם אלה שידעו את מרבית הכישלונות, ולא במקרה. אנשים הזוכים בהישגים גדולים , במיוחד באמנות, מבינים שכישלון אינו מכשול כי אם אבן דרך להצלחה. רובנו מאמינים שכישלון הוא מביש, מביך ואף מפחיד ומאיים. זאת מכיוון שאי הצלחה עלולה להעיד על העובדה שאין לנו את הכישורים הנחוצים להצלחה, או שאולי החלום שלנו לא נועד להתממש, אותן אמונות ופחדים שסיגלנו עם השנים כתוצאה מגישה שככל הנראה ספגנו מהסביבה. עם זאת, אם תשאלו את מיטב האנשים המצליחים בעולם, תתוודעו לפתע לסיפור אחר לחלוטין וזאת מאחר שהם יספרו לכם שהכישלון הוא לא רק טוב, אלא גם הכרחי. 

אסיים בזאת "אין הצלחה בלי סיכון ובלי כישלון". לעתים קרובות איננו רואים זאת, כי התוצאה בולטת יותר מהתהליך — אנחנו רואים את ההצלחה הסופית ולא את הכישלונות שבדרך. למדתי להכיר בכך שהגשמת הפוטנציאל שלי מוכרחה לכלול גם כישלונות, אני הפסקתי לברוח מסיכונים ומאתגרים, וזאת עצתי גם לאחרים.

עיקר יצירתי האמנותית עוסקת בנושאי ציונות ומחאה.   

הצגת תערוכה באחת מסדרות לא פשוטות אילו בשנת 2021, יתכן  שהיא רק חלום.                                                                                          

 אך כמו שכתב  קרוב משפחתי, מייסד הציונות המדינית תיאודור הרצל, בסיום הרומן שלו "אלטנוילנד" — "החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום".

ואסיים בציטוט של ניר ברקת שאני מתחבר לתוכנו "אם תעשה את מה שעשו לפניך, כנראה לא תשיג יותר ממה שהם השיגו" ואני שואף להשיג יותר.